סוכריות פירות – נהדר גם לניסוי עם קטנטנים

"ניסוי, ניסוי, ניסוי", צעקו כל ילדי הגן במקהלה. "ידע חדש! להבין כדי להשתפר!" חלומות בלתי כתובים של סוקרטס מודרני

מהלך הניסוי

מבשלים את הסוכריות עם מדחום (לאוכל, אל תמיסו לעצמכם את המדחום הרגיל…)

כל חמש מעלות מוציאים ונותנים לזה להתקרר.

בסוף, ננסה ונראה, איך זה קופא, האם אפשר לקחת את הרכים ולהפוך אותן לסוכריות בפריזר.

עד כאן הניסוי מכאן טעימה.

הורים – תנסו את זה בבית, יכולים להוסיף מים ולראות שכשמגיעים לאותן  מעלות זה מגיע לאותה רמת קושי, כנ"ל לגבי האש, הטמפרטורות עולות יותר מהר כי יש יותר אידוי, אבל בסוף, הטמפרטורה מאידה על היחס בין המים לסוכר וזהו.

תוצאות

עד 100 מעלות, מקבלים ריבה סמיכה, למי שלא באמת בא בשביל סוכריות (העו"ד) זה אולי הכי טוב, כמו ריבה צמיגית, ילך טוב עם דברים אחרים.

מה שכן, קשה לדעת מתי לעצור בלי לקרר קצת ולבדוק. החום עדיין לא מעיד על התוצאה, כי למרות שהחומר מסמיך הוא לא בטמפרטורה המקסימלית שהוא מסוגל להגיע אליה.

קצת מדע

מים מגיעים ל-100 מעלות ואז מתאדים ולוקחים איתם חום כך שהחום חוזר להיות סביב 100, חומרים מוצקים מגיעים ליותר ואוכל בד"כ נשרף, במקום להפוך לנוזל.

מה לגבי חום גבוה יותר?

ב- 100 מעלות מקבלים הטזח שמחזיק את עצמו אך לא יותר, נחמד לציפוי של עוגות.

110 – יותר סמיך, נדבק לנייר האפייה ודביק בכללי.

120 – סוכריה רכה ודקיקה, מחזיקה את הצורה שלה ולא נדבקת לנייר. מהשלב הזה כבר ניתן לעצב לפני שזה מתקרר.

125 – כאן כבר צריך לשבור ולא ללעוס, סף הקראנצ'יות, אבל זה עדיין דביק, בין לבין.

130 – הגענו, קראנצ'י ולא דביק. רוצים לעשות טוויל? זו הטמפרטורה שלכם.

135  – אותו כנ"ל 

140 – המרקם רק נהיה קשה אבל הטעם מתחיל להיות קרמלי והזכר לפרי נותר רק בצבע

145 – קרמל וטעם טיפה שרוף. מעבר לזה
אין מה-להמשיך-יותר הכול נהפך לפחם

תוצאות ההקפאה

כשלון, זה לא עוזר, זה לא פריך יותר, זה לא טעים יותר זה לא כלום. רוצים משהו קפוא? תאכלו גלידה או רולאפס או משהו.